בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

 

ע"פ  3372/11

 

בפני:  

כבוד השופטת מ' נאור

 

כבוד השופטת ע' ארבל

 

כבוד השופט ס' ג'ובראן

 

המערער:

משה קצב

                                      

נ  ג  ד

                                                                                                     

המשיבה:

מדינת ישראל

                                          

 

ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 30.12.2010 ומיום 22.3.2011 ב-תפ"ח 1015/09 [פורסם בנבו] שניתנו על ידי כב' השופטים ג' קרא, מ' סוקולוב ו-י' שבח

                                          

תאריכי  הישיבות:

ז' באב התשע"א

 (07.08.2011)

 

י' באב התשע"א

 (10.08.2011)

 

י"א באב התשע"א

(11.08.2011)

 

בשם המערער:

עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד ציון אמיר;

עו"ד אברהם לביא; עו"ד מיקי חובה;

עו"ד גיא שמר; עו"ד צבי ואתורי

 

בשם המשיבה:

עו"ד רונית עמיאל; עו"ד ניסים מירום;

עו"ד נעמי גרנות

 

 

חקיקה שאוזכרה:

חוק העונשין, תשל"ז-1977: סע'  244, 245, 246, 249, 345, 345(א)(1), 345(א)(4), 345(א)(ב), 346(ב), 348, 348(א), 348(א)(ב), 348(ג), 348(ה), 349, 354

חוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998: סע'  2, 3, 3(א)(2), 3(א)(4), 3(א)(6)(ג), 4, 5, 5(א)

פקודת החוק הפלילי, 1936

פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו

פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971

חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955: סע'  11

חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982: סע'  9, 9(א)(1), 9(ב), 149, 149(10))., 162, 163, 184, 186

חוק זכויות לאנשים עם מוגבלות המועסקים כמשתקמים (הוראת שעה), תשס"ז-2007

חוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י-1950

חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984: סע'  71

חוק-יסוד: נשיא המדינה: סע'  1, 9

חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, תשס"ו-2006: סע'  6(א)(1)(א)

 

ספרות:

ישגב נקדימון, הגנה מן הצדק (מהדורה שנייה, תשס"ט)

 

כתבי עת:

לימור עציוני, "האם פסיכולוגיה יכולה לשמש", שערי משפט, כרך ה (תש"ע) 71

גיא פסח, "הבסיס העיוני של עיקרון", משפטים, כרך לא (תש"ס-תשס"א) 895

אהרן ברק, "המסורת  של חופש", משפטים, כרך כז (תשנ"ו-תשנ"ז) 223

נינה זלצמן, "עדות 'שיטה' כראיה מסייעת", משפטים, יא (תשמ"א)

מ. שלגי, "איסור כפל-האישום", משפטים, כרך ג (תשל"א-תשל"ב) 223

זאב סגל, אבי זמיר, "הגנה מן הצדק באור", הפרקליט, ספר דויד וינר - על משפט פלילי ואתיקה (2009) 231

דן ביין, "קו הגנה קיצוני וגירסאות", הפרקליט, כרך מג (תשנ"ז) 286

מרדכי קרמניצר, "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים", הפרקליט, כרך לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407

ענת פלג, רינה בוגוש, ""הפרקליט כדובר": השינוי ביחסם", המשפט, טו (2010) 111

 

מיני-רציו:

* ביהמ"ש העליון דחה את ערעורו של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, על הרשעתו בבית המשפט המחוזי בעבירות של אינוס, מעשה מגונה, מעשה מגונה תוך שימוש בכוח, הטרדה מינית ושיבוש הליכי משפט בקובעו, כי המעשים שעשה הינם פוגעים, משפילים ונלוזים, והם ראויים לענישה משמעותית. דווקא במקרה של איש ציבור במעמד כה רם כמו המערער על העונש להיות בעל אפקט הרתעתי.

* בתי-משפט – ערעור – התערבות ערכאת ערעור

* ראיות – אליבי – אי-הוכחתו

* ראיות – הכחשה כוללת של האישום – נפקותה

* ראיות – מהימנות – בחינתה 

* ראיות – מהימנות – בחינתה על-ידי ערכאת הערעור

* ראיות – מהימנות – תהליך קביעת מימצאי המהימנות

* ראיות – עדות – אינוס

* ראיות – עדות – יחידה

* ראיות – עדות – קורבן עבירת מין

* עונשין – הגנות – הגנה מן הצדק

.

ערעור של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, על הרשעתו בבית המשפט המחוזי בעבירות של אינוס, מעשה מגונה, מעשה מגונה תוך שימוש בכוח, הטרדה מינית ושיבוש הליכי משפט.

.

בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, כב' השופטים נאור, ארבל וג'ובראן, דחה את הערעור, בקובעו כדלקמן:

בית המשפט המחוזי מצא את ליבת העדות של א' עדות מהימנה וקבע כי לגרסתה נמצאו תמיכות חיצוניות בחומר הראיות. אין הצדקה להתערב בקביעות המהימנות של הערכאה הדיונית. התערבות כזו היא, כידוע, מצומצמת. בצדק דחה בית המשפט המחוזי את הטענה, לפיה א' העלילה עלילת שקר על המערער בשל רצונה לנקום בו. א' מעולם לא הגישה תלונה במשטרה מיוזמתה. לו רצתה א' לנקום במערער היא יכולה הייתה לעשות כן בימים שלפני בחירתו לנשיא המדינה.

יש לדחות את טענת הסנגורים בעניין כבישת עדותה של א'. א' לא כבשה לחלוטין את הדברים בלבה. בית המשפט המחוזי מנה שורה ארוכה של אנשים באוזניהם השמיעה א', עוד לפני פרוץ הפרשה, טענות על מעשים בעלי אופי מיני שעשה בה המערער.

אין כל פגם בהנמקה של בית המשפט המחוזי לפיה כבישת עדות היא תופעה מוכרת אצל קורבנות עבירות מין. סביר להניח כי א' כלל לא הייתה חושפת את שארע לה אלמלא נקראה למתן עדות במשטרה.

מקובלת עלינו גם קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה א' לא ניסתה להסתיר כי שמרה על קשר עם המערער ומקורביו. הרצון למצוא עבודה הוביל את א' לשמור על קשר עם מי שאנס אותה ואף להיפגש איתו. גם לאחר שנאנסה א' פעמיים על ידי המערער, היא המשיכה לעבוד במשרד התיירות מאחר והייתה זקוקה לפרנסה.

אי הדיוקים או הסתירות לכאורה בגרסתה של א' אינם מעלים חשש שגרסתה אינה גרסת אמת, והם נובעים מחלוף הזמן ומטיבו של הזיכרון האנושי. עדותה של א' לגבי ליבת האירועים נמצאה מהימנה ולא מצאנו מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט.

מנגד, עיון בעדותו של המערער מעלה כי בצדק ציין בית המשפט כי העדות נשאה אופי של ניתוח ראיות, סיכומים ווכחנות, ולא מסירת עדות אותנטית על מה שהיה (או לא היה). אף אם נקבל שבעניין חלק מן העניינים החמיר בית המשפט קמא עם המערער, הרי בגרעין הקשה, בדברים החשובים, נתפס המערער לאי אמירת אמת, ועדותו נמצאה בלתי מהימנה בעליל.

גם אם נניח לצורך הדיון, ולצורך הדיון בלבד נניח, כי א' הייתה מאוהבת בבוס, כפי שסברו עדים שונים, אין בכך ללמד ולו מחמת הספק, על הסכמה לקיום יחסי מין. בפני בתי המשפט מתבררים כמעשה שבשגרה משפטי אונס שארע בין מכרים. לעתים קרובות זר שיבחין בבני הזוג וביחסים ביניהם לפני האירוע המיני יכול להגיע למסקנה כי השניים עשויים לקיים ביניהם יחסי מין בהסכמה. אך בכך לא די כדי לזרוע ספק בשאלה האם יחסי מין היו בפועל בהסכמה אם לאו.

כפי שנפסק לא אחת, לאישה יש זכות, בכל עת, לקבוע "קווים אדומים". אפילו במקום בהם סברו בתי המשפט כי התנהגותה של מתלוננת היא "קלת דעת", "מתירנית" או "מזמינה" – ולא זו התנהגותה של א' – הם לא נמנעו מהרשעה, אם השתכנעו כי הנאשם בעל את האישה שלא בהסכמתה ושלא כדין.

קביעה אם נאשם אכן היה בזירת העבירה או שמא, כטענתו, במקום אחר היה, נעשית, כמו כל קביעה אחרת שבעובדה, בתום שמיעת הראיות ובמסגרת הכרעת הדין. ההכרעה בשאלת האליבי תלויה בנסיבות הקונקרטיות ובעוצמת הראיות מזה ומזה, כשמכל ספק נהנה כמובן הנאשם. טענת אליבי מוצקה לכאורה תביא את בית המשפט להרהר מחדש בשאלה אם ראיות התביעה אכן מהימנות ואיתנות. מנגד אם ראיות התביעה אינן איתנות די הצורך –  לעתים לא יהיה כלל צורך להכריע בטענת האליבי.

במקרה דנן אין לומר כי מול עדותה של א' שזכתה לאמונו של בית המשפט המחוזי עומדת טענת אליבי או טענת אי היתכנות איתנה המכרסמת בעדותה של א' והופכת אותה לבלתי אפשרית.

בית המשפט הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו באישומים 2-4;  שתי עבירות של הטרדה מינית, עבירת מעשה מגונה ועבירת שיבוש מהלכי משפט.

בעניין אישומים אלו מצאנו כי גרסאותיהן של ה', המתלוננת מהאישום השני, ו-ל' המתלוננת מהאישומים השלישי והרביעי מחזקות זו את זו לגבי האירועים המיניים.

האירועים הם שונים, והמתלוננות הן אחרות, אך הדמיון באופי המעשים והלך הדברים, הן אצל המתלוננות השונות והן אצל "המתיישנות", מהווה נדבך מחזק לשיטתיות המעשים מצד המערער.

עדות שיטה היא עדות המצביעה על שיטת פעולה דומה של הנאשם במקרה אחר, ומטרתה להוכיח את היסוד העובדתי של העבירה, כגון הוכחת עצם ביצוע מעשה העבירה או הוכחת זהות המבצע. מנגד, עדות בדבר מעשים דומים, המצביעה אף היא על דפוסי פעולה דומים של הנאשם במקרים נוספים, מטרתה להוכיח את כוונתו הפלילית של הנאשם כאשר עצם ביצוע המעשים אינו שנוי במחלוקת.

קביעת משקלה של עדות שיטה או עדות בדבר מעשים דומים תלויה בקריטריונים שונים, ובהם השכנוע האינהרנטי בגרסת העד, מידת הדמיון בין שני המתלוננים, אפשרות התיאום בין שתי העדויות, מניע זהה של שני העדים לטפול על הנאשם, והשאלה האם הוכחו המעשים עליהן נסבה העדות בין בהרשעה קודמת, בין בהודאת הנאשם.

במקרה דנן, קובע בית המשפט, קווי הדמיון בין שתי העדויות ברורים ומוחשיים, ולפיכך עולים לכדי עדות שיטה. ההבדלים שמוצאת ההגנה בין העדויות אינם מפריכים מסקנה זו ונובעים מהעובדה הפשוטה שאדם אינו רובוט, הוא אינו חוזר על מעשיו ודבריו באופן זהה, והתנהגותו ודבריו מושפעים גם ממעשיו ותגובותיו של האדם שמולו הוא פועל.

טענת ההגנה כאילו אין המדובר בשיטה ייחודית של המערער אלא בדרך ניהולית הנהוגה אצל מעסיקים רבים תמוהה היא. יש לקוות וגם להאמין כי מתן יחס מועדף לעובדת זוטרה, הטרדתה באופן מיני, ביצוע עבירות מין חמורות כלפיה, ולאחר התנגדותה של העובדת להשפילה ולמדרה מעבודתה, אינם שיטות עבודה נהוגות ומקובלות.

באי כוח המערער האריכו עד מאוד בטענתם בעניין ההגנה מן הצדק. טענתם זו בנויה משלושה ראשים: דיבור ב"שני קולות" מצד היועץ המשפטי לממשלה ביחס לאותה תשתית ראייתית, שפיטה מוקדמת בידי התקשורת והתנהלות רשויות אכיפת החוק ובראשם היועץ המשפטי לממשלה והמשטרה בכל הקשור לפתיחת החקירה ואופן ניהולה, לרבות ההדלפות ממנה.

אשר לטענת הדיבור ב"שני קולות", קובע בית המשפט, מעולם לא נאמר על ידי היועץ המשפטי לממשלה, כי אין אמון בגרסתה של א' ממשרד התיירות, הגם שהיו קשיים ראייתיים בראיות הגולמיות. בנסיבות אלה, לא קמה למערער כל הבטחה או ציפייה לגיטימית שלא יוגש נגדו כתב אישום בעניינה של א' ממשרד התיירות, עת חזר בו מהסדר הטיעון.

יתרה מכך, בין מועד ביטול הסדר הטיעון לבין מועד הגשת כתב האישום נצטברו בידי המשיבה ראיות נוספות, ששינו את התשתית הראייתית הכוללת. בכל אותו הזמן זרמו הרבה מים בנהר. בינתיים התנהל המשפט בבית המשפט המחוזי, עדים מסרו עדויותיהם ובמיוחד נשמעו גרסאותיהם של א' ושל המערער.

אשר לטענה בדבר שפיטתו המוקדמת של המערער בתקשורת והתבטאויות היועץ המשפטי לממשלה על אשמת המערער בפומבי עוד בטרם הוחלט על הגשת כתב אישום, קובע בית המשפט, מוסכם כי בפרשה זו חצה העיסוק התקשורתי כל גבול ובהחלט יש להצר על כך. כולנו תקווה, כי עוול תקשורתי קשה כזה, כמו שחוו המערער ומשפחתו, יחלוף מן העולם ולא ישוב עוד. אין זה נכון שהיועץ המשפטי לממשלה יתייחס בתקשורת התייחסות מרשיעה או התייחסות המנתחת את הראיות. אל לו ליועץ המשפטי, כמו גם יתר האחראים על אכיפת החוק, להיגרר אחר התקשורת ולהתבטא באשר לראיות או רמת ומידת החשדות בטרם גובשה העמדה אם להעמיד לדין או לסגור התיק.

עם זאת, לכל אורך הטיפול בתיק, הבהיר היועץ המשפטי לממשלה שוב ושוב כי אין מדובר עדיין בהחלטה סופית והדגיש את הזהירות בה יש להתייחס לדברים בשלב זה. עם כל הצער שבדבר, אין מקום לקבל את התוצאה המבוקשת של ביטול ההליך מראש במיוחד נוכח האיזון הדרוש במסגרת טענה של הגנה מן הצדק. גם אם נניח, כי היו הדלפות מכוונות של ידיעות מהחקירה, עדיין אין הדבר מעיד, כי למי מצוות החקירה הייתה יד בהדלפות אלו או שידע עליהן מראש.

אין כל ספק כי מקרה זה נדיר הוא. בפנינו פרשה יוצאת דופן בשל מיהותו של העושה, מי שכיהן כשר בממשלה וכנשיא המדינה. אין חולק, כי מאז פרוץ הפרשה, עם החקירות שעבר המערער והמשפט עצמו, נהרסו חייו האישיים והמקצועיים, שנפל "מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא", נפילה כואבת וקשה ביותר.

עם זאת, עלינו לזכור, כי דווקא בשל היותו של המערער במקום בו היה – שר תיירות, סגן ראש הממשלה ונשיא מדינת ישראל – ובנצלו מעמדו בתפקידים אלה בעת ביצוע העבירות, טמונות גם הנסיבות המחמירות מבחינתו. דווקא דמות ציבורית בדרגה כה בכירה, ראוי שתשמש לדוגמא לכפופים ולכפופות לו.

לכל אישה זכות על גופה. זכות לכבוד. זכות לחירות. אין לאף אחד את הזכות ליטול כל אלה ממנה. עבירות האונס הינן מן החמורות שבעבירות הקבועות בחוק הפלילי. עבירת האונס מחללת את כבודו של האדם ומבזה אותו. היא פוגעת בנפשו פגיעה קשה שלעיתים אין לה מרפא. חומרת העבירה עוד עולה בדרגתה עת בוצעה היא תוך ניצול יחסי מרות.

המערער ניצל את יחסי המרות ששררו ביניהם, ניצל את סמכותו כמעסיקה, ניצל את האמון שנטעה בו. הדברים נכונים גם כאשר מדובר במעשה מגונה או בהטרדה מינית הנעשים תוך ניצול המרות. המערער הוסיף וחטא, כאשר הורשע גם בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, עת כיהן כנשיא המדינה וביצע את העבירה בתוך בית הנשיא.

ברור לכל ואך צפוי היה, כי גילוי הפרשה יגרור אחריו את דחייתו של המערער מהמערכת הציבורית. ברור גם, כי בהרשעה עצמה טבועה השפעה גדולה על עתידו של המערער. עם זאת, ולמרות כל אלה, על המערער לתת את הדין בשל מעשיו החמורים והראויים לכל גנאי. המעשים שעשה הינם פוגעים, משפילים ונלוזים. מעשים כאלה ראויים הם לענישה משמעותית ודווקא במקרה של איש ציבור במעמד כה רם כמו המערער, על העונש להיות בעל אפקט הרתעתי.

עצב עמוק יורד על מדינת ישראל משנקבע כי מי שהיה שר בממשלה, סגן ראש הממשלה ונשיא המדינה ביצע מעשים כאלה. מחזה קשה ביותר הוא לראות את מי ששימש לסמל ממלכתי במדינה נכנס לבית הכלא. תם ונשלם.

 

 

לקריאת פסק הדין המלא לחץ כאן

© 2019 by Look Designs

פקס: 02-533-5704

משרד: 03-609-2922

אבן גבירול 2 בית אליהו, קומה 8 , תל-אביב